משפחת לוינסון-גולדברג

ראיון עם סבתא שולה

 

בחרתי לראיין את סבתי שולה לוינסון אשר תחגוג בקרוב 90 שנה וזאת משום שאני קרובה אליה ונהנת לשמוע את סיפור החיים המרתק שלה. הראיון הזה היה הזדמנות נוספת לשיחה ולהעמקת הקשר שלנו.

 

" המצריים שלי הייתה פולין. נולדתי בביאליסטוק שבפולין, למדתי בגן ובבית ספר עברי שהשפה השולטות הייתה עברית וכל הילדים בכיתה היו יהודים. אך מסביב כולם היו פולניים ובאותה תקופה שבשת 1938 האנטישמיות נראתה בכל פינה. אני ואחותי התאומה סבלנו בהצקות וקריאות בוז לעברנו זה היה מאד מפחיד".

 

"כילדה באותה תקופה האלימות כלפינו הייתה כל הזמן ה"פרעה" היה אחד הילדים שהוא זכור לי במיוחד כילד אשר ניסה כל הזמן להתעלל בנו במיוחד".

 

"עבודת הפרך שלי הייתה איך להימנע ממגע עם האלימות למדתי כל מיני פטנטים איך לשרוד ולעבור בשלום עוד יום. נאלצתי לברוח ואף להתגונן, למדתי להחזיר ולהגן על עצמי".

 

"סיר הבשר שלי היה הפיתוי להישאר במקום ידוע ומוכר לנו הוריי התקשו מאד לעזוב את כל עולמם, להשאיר מאחור ממון, תרבות וקשרים חברתיים וללכת אל הלא נודע.

 

 "אבא שלי היה המשה שלי בכך שהוא החליט לקחת את כל המשפחה ולעלות לארץ ישראל. הימים היו ימים טרום מלחמת עולם השנייה, המצב בפולין הלך והפך לקשה עבור היהודים. אבי השכיל לראות את הנולד למרות שידע שהמצב בארץ ישראל אינו מזהיר אך מעבר לחשש לצפוי בפולין הוא היה ציוני אדוק וראה את עתידנו בארץ."

 

"הקשיים שהיו בדרך  מרובים עלינו על אוניה, הנסיעה הייתה קשה, הים היה סוער ומאד פחדתי. סבלנו מצפיפות ונאלצנו לקמץ במזון ומים שלא היו בשפע ".

"החששות שלי היו בעיקר סביב הפחד שמשהו חלילה השתבש ושלא נצלח את המסע המפרך".

 

"הציפיות שלי היו מרובות, תמיד שמעתי על ארץ ישראל וכילדה היו לי פנטזיות רבות. שמעתי על ארץ זבת חלב ודבש, על מקום שנראה אחרת לגמרי מהמוכר לי, שאנשים מדברים עברית ושילדים לא סובלים מהצקות. ציירתי לעצמי תמונה ורודה ומאושרת. שרק אגיע לארץ וכל הטוב יתרחש".

 

"הסביבה הגיבה בחשש רב לצד ציפייה לטוב. הוריי כאנשים מבוגרים חששו שלא יתאקלמו, שלא ימצאו מקום פרנסה. כולנו הבנו שאנו הולכים לקראת שינוי מאד גדול, לצד החששות הייתה התרגשות גדולה".

 

"מי שתמכו בי זו המשפחה שלי. הוריי, אחי הגדול ואחותי התאומה הם היו מקום לתמיכה ונחמה עבורי".

 

"בשבילי להיות בן חורין זה אינו דבר מובן מאליו, אנשים שלא חווה תחושה של צמצום כפי הנראה לא יכולים להבין זאת. מי שנולדו אל המרחבים הפתוחים אל חיים שבהם הכל אפשרי בכל רגע נתון, לעיתים לא יכולים לעריך זאת. עבורי להיות במדינת ישראל ולהיות אדם חופשי שאינו מרגיש מאוים ומבוהל ולנהל חיים עצמיים במדינה שהפכה לבית שלי זו תחושה טובה".

 

"יציאת המצריים שלי השפיעה עלי בכל שהפכתי למי שאני זכיתי לגדול בתחושה של חופש שהחיים פרושים לפני ללא חשש. הייתי חופשיה לבחור לעצמי מקצוע, ללמוד ולחוות חיים מלאים".

 

"לאחר המסע שעברתי בילדותי אשר השפיעה על כל מהלך חיי, אני מרגישה ברת מזל שזכיתי לחיים מלאים וטובים. גידלתי בארץ ילדים, זכיתי לנכדים ונינים".