משפחת לוינסון-גולדברג

לא הרבה ידעה סבתי לספר על אימה, שהרי בילו יחדיו מספר מצומצם של שנים. 

מה שכן ידעה סבתי לספר זה זבימים שלפני מלחמת העולם ה-2 היה להורייה משרד לתרגום הם שלטו בשבע שפות שונות ונחשבו לאנשים בעלי ידע נרחב. עוד ידעה שהוריה נפרדו עוד בטרם פרצה המלחמה. כך שאת אביה לא הכירה כלל, בבגרותה איתרה אותו והם החליפו מכתבים בינהם. 

לאימה של סבתי שתיים עשרה אחיות כולן ניספו בשואה וכן כל משפחתה. אחרי המלחמה למדה בבית ספר לאחיות ואחר כך אף התפרנסה מכך. יגוע כי לאחר שהשיארה את ביתה במנזר הועלתה לרכבת שהייתה בדרכה לטרבלינקה (מחנה השמדה) היא ואחותה הצליחו לקפוץ מהרכבת. סבתי שמעה מספר רב של פעמים מאימה אודות חוויה זו. היא תיארה בפניה את הקפיצה, את ההיצמדות למסילה, ואת קריאות העזרה והזעקות של אחותה שכפי הנראה נפצעה קשות. היא שכבה שם זמן מה ויכלה למוע את זעקותיה הולכות ונחלשות, היא קפאה במקומה וחששה לזוז, עד שלבסוף השקט הקשה השתרר סביב. אמה של סבתי שמעה את אנחותיה האחרונות. עד ליום מותה הזכירה אירוע זה בנקיפות מצפון קשות כאילו היה לה חלק במותה הטרגי של אחותה.

היא הצטרפה לפרטיזנים שפעלו והסתתרו ביערות עד לסיות המלחמה. 

עלתה לארץ כשנתיים אחרי ביתה. התגוררה תחילה במעברה ברמת השרון ואח כך בעיקבות בתה עברה אף היא להתגורר בחולון. 

אימי יודעת לספר על סבתה שדעתה הישתבשה עליה. היא הכירה סבתא שסבלה קשו מכך שחשבה שכל העולם גם הקרובים לה ביותר רוצים להרוג אותה זו הייתה חוויה לא פשוטה כילדה לראות זאת וקשה היה להבין. אך, כשמתבוננים על סיפור חייה ניתן להבין מדוע הדברים השתבשו. חייה היו קשים היא הייתה עררית משום שלא יכלה לבטוח באיש לעיתים אף בביתה היחידה. נפטרה בשנת 1980.